הלכה: מַה טַעֲמָא דְרִבִּי יוּדָה וְאָֽכְלוּ אֶבְיוֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם. מַה טַעֲמָא דְרִבִּי יוֹסֵי וְאָֽכְלוּ אֶבְיוֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם. תַּנֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר עֲשִׁירִין אוֹכְלִין מִן הָאוֹצָר אַחַר הַבִּיעוּר. מַה טַעֲמָא דְרִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָֽכְלוּ אֶבְיוֹנֵי עַמֶּךָ עַד יִתְרָם.
משנה: 27a מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּירוֹת שְׁבִיעִית וְהִגִּיעָה שְׁעַת הַבִּיעוּר מְחַלְּקָן מָזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד וְהָעֲנִיִים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּיעוּר אֲבָל לֹא עֲשִׁירִים דִּבְרִי רִבִּי יְהוּדָה. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אֶחָד עֲנִיִים וְאֶחָד עֲשִׁירִים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּיעוּר. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּירוֹת שְׁבִיעִית שֶׁנָּֽפְלוּ לוֹ לִירוּשָּׁה אוֹ שֶׁנִּיתְּנוּ לוֹ מַתָּנָה. רִבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר יִינָֽתְנוּ לְאוֹכְלֵיהֶן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין הַחוֹטֵא נִשְׂכָּר אֶלָּא יִמָּֽכְרוּ לְאוֹכְלֵיהֶן וּדְמֵיהֶן יִתְחַלְּקוּ לְכָל אָדָם. הָאוֹכֵל מֵעִיסַּת שְׁבִיעִית עַד שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ חַייָב מִיתָה.
Pnei Moshe (non traduit)
עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה. דמהו דתימא דאין חלה נוהגת בשביעית מפני שאם אירע טומאה בחלה טעונה שריפה ובשביעית לאכלה כתיב ולא לשריפה קמ''ל דראשית עריסותיכם אמרה תורה מאיזו עיסה שתהיה חלה תרימו:
מתני' מי שהיו לו פירות שביעי' שנפלו לו וכו'. בגמרא פליגי בפירושא דמתני' ולר' יוחנן דמוקי לה בפירות היתר הכי פירושא דר''א ס''ל כב''ש דאמרי לעיל (בפ''ד) דאין אוכלין פירות שביעית בטובה שלא יחזיק טובה למי שנתן לו דהפקירא דמלכא היא שביעית והלכך קסבר ר''א דהוא עצמו לא יאכל מפני שהוא יאכל בטובה אלא ינחנו לאוכליהן כלומר לאותן הרגילין לאכול פירות שביעית ואין מדקדקין אם הן של היתר או של איסור והן יאכלו אותן ואמרו לו חכמים לדבריו ולשיטתו דלדידן הוא בעצמו יכול לאוכלן וכב''ה סבירא לן דאוכלין פירות שביעית של היתר בטובה ושלא בטובה אלא לדידך דאמרת דינתנו לאוכליהן והן שאין מדקדקין בפירות שביעית ונמצא החוטא נשכר וכך היה לך לומר ימכרו לאוכליהן שהן ישלמו הדמים ובשביל שלא יהנה זה המוכר מן הדמים שקיבל בעד הפירות של טובה יתחלקו הדמים לכל אדם:
תני. בתוספתא (פ''ח) והבאתי לעיל (בהלכה ה') דקתני התם דכל הפירות משנגמרו מכניסין אותן לאוצר שבעיר ומחלקין מזון ג' סעודות לכאו''א ובערבי שבתות כאו''א לפי ביתו עד שעת הביעור הגיע שעת הביעור פליגי התם ר' יודא ור' יוסי כדגריס במתני' רש''א עשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור כדפרישית לעיל דס''ל דמכיון שהתחיל באוצר כמבוער הוא והיינו לאחר שהכניסו לאוצר ה''ז כמבוער ובהא פליג אדר' יוסי דס''ל דעשירים אוכלין אחר הביעור מכל מה שימצאו ור''ש קאמר דאוכלין הן ממה שהוכנס לאוצר שבעיר דבהכי כבר נתקיים מצות ביעור מקודם שהגיע זמנו ולפיכך אוכלין משם אף לאחר שהגיע שעת הביעור ומפרש הכא לטעמא דר''ש בדרשה דהאי קרא:
מ''ט דר' יוסי ואכלו אביוני עמך ויתרם. כלומר דר' יוסי לא דריש להאי ויתרם אדלמטה דא''כ מיותר הוא דלא הו''ל למיכתב אלא ואכלו אביוני עמך וחית השדה תאכל ועוד דכל זמן שהוא מצוי לחית השדה עדיין לא הגיע זמן הביעור כדדרשינן לעיל מקרא דולבהמתך כלה לחיה מן השדה וכו' והלכך דריש דה''ק קרא ואכלו אביוני עמך ויתרם כלומר וגם יתר העם והאי תאכל חית השדה ה''ק שזהו שאמרתי לך ואכלו וגו' אחר שתאכל חית השדה הוא וכשיכלה אז ואכלו אביוני עמך וגם יתרם:
גמ' ואכלו אביוני עמך ויתרם. תאכל חית השדה כתיב ודריש ר' יהודה ואכלו אביוני עמך דוקא והאי ויתרם אדלמטה קאי והיותר תאכל חית השדה כל זמן שהוא מצוי להן:
ועניים אוכלין אחר הביעור וכו'. טעם פלוגתייהו מפרש בגמ':
מתני' והגיע שעת הביעור. זמן הביעור הוא מפורש לעיל (בהלכה ב') במתני' דג' ארצו' ושנינו עוד בפ' מקום שנהגו אוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער ואימתי הוא כלה עד הפורי' ובענבים עד הפסח ובזיתים עד העצרת ובגרוגרות עד החנוכה והובא זה לעיל (בפ''ז סוף הלכה ב'):
ואכלו אביוני עמך עד יתרם. כלומר דר''ש דייק ליה אביוני עמך כדדייק ר' יהודה ודריש ליתורא דויתרם אבל לא כר' יוסי אלא דה''ק ואכלו אביוני עמך ולא עשירים וזה שאמרתי לך אביוני עמך דוקא עד ויתרם הוא והיינו מכל שאר המקומות אשר ימצאו שם אבל מויתרם וזהו מה שנתותר אחר שתאכל חית השדה וכבר כלה אלא שניתותר באוצר שהכניסו מקודם אוכלין מזה אף העשירים אחר הביעור כדאמרן:
רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר בְּפֵירוֹת הֵתֵר הִיא מַתְנִיתִין. כְּהָדָא תַּנִּינָן רִבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר יִנָֽתְנוּ לָאוֹכֵל. רִבִּי לִיעֶזֶר דְּהוּא שַׁמּוּתִי. דְּתַנִּינָן אוֹכְלִין פֵּירוֹת שְׁבִיעִית בְּטוֹבָה וּשֶׁלֹּא בְּטוֹבָה כְדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. כְּהָדָא רַבָּנִין מְתִיבִין לֵיהּ שֶׁאֵין הַחוֹטֵא נִשְׂכָּר. בְּשִׁיטָּתוֹ הֵשִׁיבוּהוּ בְּשִׁיטָּתָךְ שֶׁאַתְּ אוֹמֵר יִנָּֽתְנוּ לְאוֹכְלֵיהֶן שֶׁאֵין הַחוֹטֵא נִשְׂכָּר.
Pnei Moshe (non traduit)
בהדא. פריך בהדא רבנן משיבין לו שאין החוטא נשכר בתמי' ומאי חטא הוא ומשני בשיטתו השיבוהו וכו' כדפרישית במתניתין והחוטא קאי על אלו אוכליהן שדרכן לאכול שאר פירות שביעית ואף של איסור ומ''מ על כרחך דבעי ר' יוחנן לפרש דבשיטתו השיבוהו דאי לאו הכי אכתי הוה קשה למאי דאמרו חכמים ימכרו דאם פירות היתר הן יאכל הוא בעצמו ולפיכך צריך הוא לומר דבשיטתו השיבוהו והכל כמפורש במתני':
בהדא תנינן רא''א ינתנו לאוכליהן. בתמיה ואמאי לא יאכל הוא בעצמו. וקאמר משום דר''א שמותי הוא. מתלמידי ב''ש דתנינן אין אוכלין פירות שביעית כדברי ב''ש. כצ''ל ולגי' הכתובה בספרים כמו וכו' הוא דר''י הוא דקאמר הכי לעיל (בפ''ד) דב''ש מקילי וב''ה מחמירי ומציין הש''ס בדברי ר' יהודא אוכלין פירות שביעית בטובה וכו' וכלומר דלת''ק דהתם ב''ש מחמירין ואין אוכלין פירות שביעית בטובה:
ר''י אמר בפירות היתר היא מתני'. משום דקשיא ליה דאי בפירות איסור א''כ מה לי הן מה לי דמיהן ולחכמים דאמרי דמיהן מתחלקין אמאי לא יתחלקו הפירות בעצמן אלא ודאי דהואיל ושל איסור הן אין לחלקן לכל אדם לא הן ולא דמיהן הלכך מוקי לה דבפירות היתר מיירי וכדמסיק לקמיה במאי פליגי ר''א וחכמים:
רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר בְּפֵירוֹת עֲבֵירָה הִיא מַתְנִיתִין וְהָתַנֵּי הַמּוֹצִיא פֵּירוֹת עֲבֵירָה אָסוּר לִיגַּע בָּהֶן. שַׁנְייָא הִיא מְצִיאָה שַׁנְייָא הִיא שֶׁנָּֽפְלוּ לוֹ עַל כָּרְחוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
שנייא היא מציאה. דמכיון שידע שהן פירות עבירה אסיר ליגע וליטפל בהן אבל הכא שאני הוא שנפלו לו על כרחו או שניתנו לו במתנה וכיון שכבר הגיעו לידו פליגי בה ר''א וחכמים מה יעשה בהן:
גמ' בפירות עבירה היא מתני'. שנלקטו באיסור ולריש לקיש מיתפרשא המתני' כפשטא דרבי אליעזר סבירא ליה דינתנו לאוכליהן שהן רגילין לאכול פירות שביעית באיסור וחכמים אומרים אין החוטא נשכר אלא ימכרו להן ולדמיהן שהן דמי פירות שביעית של איסור יתחלקו לכל אדם לפי שצריך להפקירן:
אָמַר רִבִּי בִּיבִי הוֹרֵי רִבִּי יָסָא בְּאִילֵּין קונדסיא שֶׁיֵּלְכוּ מָעוֹתֵיהֶן לְיַם הַמֶּלַח. רִבִּי מָנָא שְׁאַל לְרִבִּי חִזְקִיָּה מַהוּ מֵייכְלָא כְּפוּנִייָן לְאַשְׁקְלוֹן אָמַר לֵיהּ אָסוּר. רִבִּי חִזְקִיָּה הֲוָה קָאִים בְּשׁוּקָא דְקֵיסָרִין חָמָא חַד טְעִין עֲלָל מִן אִיסּוּרָא הָפַךְ אַפּוֹי דְּלָא מֵיחְמִינֵיהּ. תַּנֵי פְרַק כָּל כָּךְ לָמָּה כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה מְקוֹמוֹ הוֹכִיחַ. שָׁמַע רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא וְאָמַר 27b אִמָּה דָּהֵן יָֽלְדָת בַּר.
Pnei Moshe (non traduit)
חמא חד טעין עלל מן איסורא. שהיה טוען משא אחד מפירות שביעית שלקטן באיסור:
באילין קונדסייא. מין ירק הקונדס והקנבוס (בפ''ה דכלאים) דאע''פ שאין ראויין לאכילה כל כך מ''מ אם נלקטו באיסור יוליך מעותיהן לים המלח:
מהו מייבלא בפוניין לאשקלון. פוניין מלה לעז היא באגרוף שבידו ומשום דאשקלון ח''ל היא כדאמרינן לעיל (בפ''ו בהלכה א') אשקלון כלחוץ ואנן תנן שם בסוף הפרק אין מוציאין פירות שביעית מהארץ לח''ל ושאל ר' מנא מהו להוביל מעט מעט במלא אגרוף לאשקלון וא''ל אסור:
הפך אפוי דלא מחמיניה תני פרק. הפך ר' חזקיה פניו שלא יראהו שהוא שונה ופורק המשא של איסור מעליו וכדמסיק כל כך למה עשה ר' חזקיה כן כדי שיעשה מקומו הוכיח. כלומר להוכיח לאנשי מקומו שזה שלא כדין עשה ושלא ילמדו ממנו לעשות כן:
אמה דהן ילדת בר. כלומר אשרי אמו של זה שילדה בן חשוב כזה ודוגמתו בפ''ג דע''ז:
רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֲוָה מְפַקֵּד לְתַלְמִידֵיהּ לֹא תֵיזְבּוּן לִי יֶרֶק אֶלָּא מִן גִּינְתָא דְּסִיסְרָא. קָם עִימֵּיהּ זָכוּר לַטּוֹב אָמַר לֵיהּ אֵיזִיל אֱמוֹר לְרַבָּךְ לֵית הָדָא גִּינְתָא דְּסִיסְרָא דִיהוּדָיי הֲוָת וּקְטָלֵהּ וּנְסָבָהּ מִינֵיהּ אִין בְּעִיתָהּ מַחְמְרָא עַל נַפְשָׁךְ אִישְׁתְּוֵוי לְחַבְרָךְ.
Pnei Moshe (non traduit)
ריב''ל וכו'. גרסי' להא לעיל בפ''ב דדמאי (בהל' א') ושם מפורש:
חַד בַּר נַשׁ הֲוָה חָשִׁיד עַל שְׁמִיטְתָא אֲמַר לְאִיתְּתֵיהּ אַפְקִין חַלָּתָה. אָֽמְרָה לֵיהּ הַהוּא גַבְרָא חָשִׁיד עַל שְׁמִיטְתָא וְאַתְּ אֲמַר אַפְקוּן חַלָּה. אָמַר לָהּ חַלָּה מִדְּבַר תּוֹרָה שְׁבִיעִית מִדְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וַחֲבֵירָיו.
Pnei Moshe (non traduit)
אמרה ליה ההוא גברא חשידעל שמיטתא. ומפני מה אתה נזהר ואומר לי הפרש חלה הלא כל העיסה של איסור הוא והשיב לה חלה מד''ת אבל שביעית מדרבנן בזמן הזה ור''ג וחביריו התקינו לנהוג שביעית בזמן הזה:
הדרן עלך הפיגם והריבוזין
משנה: הַשְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוָה בִשְׁטָר וְשֶׁלֹּא בִשְׁטָר. הַקָּפַת הֶחָנוּת אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת. אִם עֲשָׂאָהּ מִלְוָה הֲרֵי זוֹ מְשַׁמֶּטֶת. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הָרִאשׁוֹן הָרִאשׁוֹן מְשַׁמֵּיט. שְׂכַר שָׂכִיר אֵינוֹ מְשַׁמֵּט וְאִם עֲשָׂאוֹ מִלְוָה הֲרֵי זוֹ מְשַׁמֵּיט. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כָּל מְלָאכָה שֶׁהִיא פּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת אֵיינָהּ פּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וְחִילְּקָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אִם הָיָה הַחוֹדֶשׁ מְעוּבָּר מְשַׁמֵּיט וְאִם לָאו אֵינוֹ מְשַׁמֵּיט. הָאוֹנֵס וְהַמְּפַתֶּה וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רַע וְכָל מַעֲשֵֹה בֵית דִּין אֵינָן מַשְׁמִיטִין. הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן וְהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין אֵין מַשְׁמִיטִין.
Pnei Moshe (non traduit)
והמוסר שטרותיו לב''ד. ואמר להם אתם גבו לי חובי אינו משמט דכתיב ואשר יהיה לך את אחיך וזה ב''ד תובעין אותו:
המלוה על המשכון. והיה החוב כנגד המשכון אינו משמט דכתיב ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך פרט לזה שיש מאחיך בידך ואם היה החוב יותר על המשכון משמט הוא את המותר:
וכל מעשה ב''ד. שכתבו עליו פסק דין שחייב ליתן לפלוני כך וכך אינו משמט לפי שזה כגבוי היא וכאילו בא לידו ואינו כמלוה:
האונס והמפתה והמוציא שם רע. כל אלו קנסות הן שחייבה התורה לשלם ואינם כשאר החוב שאפי' עברה עליהן שביעית אינו פטור עד שישלם:
משמט. ואבדו המעות שהרי עברה שביעית על החוב:
אם היה החודש מעובר. כלומר שנמצא אח''כ שעיברוהו לחודש אלול ונמצא שאותו היום הוא סוף השנה ושביעית בסופה היא משמטת:
מתני' השוחט את הפרה וחילקה בר''ה. של מוצאי שביעית כלומר על דעת שהיום הוא יו''ט של ר''ה ולפיכך לא קיבל המעות:
כל מלאכה שפוסקת בשביעית. אם שכר שכיר זה הוא מהמלאכות שכשבאה שביעית הן פוסקות שאסורין הן בשביעית כגון זריעה וקצירה וחרישה וכיוצא בהן נעשה השכר הזה בשביעית כמלוה ומשמטת ואם השכר הוא מהמלאכות שאף בשביעית אינן אסורות אינה משמטת ואין הלכה כר' יוסי:
שכר שכיר אינו משמט. דאין זה דרך מלוה ואם זקפן עליו במלוה משמט:
הראשון ראשון משמט. אם לקח ממנו פעם ראשון וחזר ולקת פעם שני ולא פרע לו את הראשון נעשה הראשון מלוה ומשמט מפני שדרך בעלי הקפה שפורעין את הראשון וחוזרין ולוקחין פעם שנית וזה שלא פרע לראשון הרי הוא כמלוה עליו ואין הלכה כר' יהודה:
מתני' השביעית משמטת את המלוה. כדכתיב שמוט כל בעל משה ידו וזהו החוב שעברה עליו שביעית שאינו יכול לתבוע אותו ואם תבעו עובר בלאו דכתיב לא יגוש את רעהו וגו':
בשטר ושלא בשטר. בין שכתוב בו אחריות נכסים בפירוש בין שלא כתוב בו ומכ''ש שלא בשטר כלל כ''א בעל פה:
הקפת חנות. מה שלוקחין מן החנות באמנה דרך מקח וממכר אינה משמטת שאין זה דרך מלוה:
אם עשאה מלוה. שחישב כל מה שלקח ממנו ביחד וזקפן עליו במלוה משמטת כשאר מלוה:
הלכה: הַשְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת כו'. נִיחָא שֶׁלֹּא בִשְׁטָר. בִּשְׁטָר וְיֵעָשֶׂה כְמִלְוָה עַל הַמַּשְׁכּוֹן וְלֹא יְהֵא מְשַׁמֵּט. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן תִּיפְתָּר בִּשְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ אֲחֵרָיוּת נְכָסִים וּכְרִבִּי מֵאִיר. אָתָא עוֹבְדָּא קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן בִּשְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ אֲחֵרָיוּת נְכָסִים וְהוֹרֵי מְשַׁמֵּט. אָמַר. מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ לְמֵידִין מִן הַהֲלָכָה אָנוּ עוֹשִׂין אוֹתוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' ניחא שלא בשטר. שפיר הוא דמשמט אלא בשטר אמאי הא יש כאן שעבוד נכסים ויעשה כמלוה על המשכין ולא יהא משמט:
תיפתר בשטר שאין בו אחריות נכסים. בפירוש וכר''מ דס''ל בפ' שנים אוחזין גבי מצא שטר חוב דלא אמרינן אחריות ט''ס ואם אין בו אחריות מפורש אינו גובה ממשועבדים וקס''ד השתא דמדמוקי ר' יוחנן למתני' כר''מ א''כ למאי דקיי''ל כרבנן דאחריות טעות סופר הוא אינו משמט למלוה בשטר ואע''פ שאין בו אחריות מפורש:
בשטר שאין בו אחריות נכסים. מפורש והורי רבי יוחנן דמשמט ואע''ג דלאוקימתא דידיה הוה ליה להורות דאינו משמט למאי דקיי''ל כרבנן:
אמר מפני שאנו למדין מן הלכה אנו עושין אותו. בתמיה וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה דאף דאוקימנא למתני' כר''מ לפי מה שנדמה בעינינו מ''מ לענין מעשה אין אנו סומכין על זה אלא דאפי' לרבנן משמט הוא:
אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה בְּשֶׁאֵין לוֹ קַרְקַע הָא יֵשׁ לוֹ קַרְקַע אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי אֲפִילוּ יֵשׁ לוֹ קַרְקַע מְשַׁמֵּט. אַתְיָא דְּרִבִּי יוֹסֵי כְרַב. דְּאָמַר רִבִּי בָּא בְשֵׁם רַב יִיחַד לוֹ קַרְקַע מְשַׁמֵּט. לֹא אָֽמְרוּ אֶלָּא יִיחַד לוֹ הָא לֹא יִיחַד אֵינוֹ מְשַׁמֵּט.
Pnei Moshe (non traduit)
בשאין לו קרקע. הא דאמרינן דבשטר משמט הואיל ואין בו אחריות מפורש דוקא בשאין לו קרקע להלוה אבל יש לו קרקע אינו משמט שהרי לעולם גובה הוא מבני חורין של הלוה והוי כמלוה על המשכון:
א''ר יוסי. דלא היא אלא אפי' יש לו קרקע להלוה משמט וכרב דלקמיה:
ייחד לו קרקע. בהלואתו שיהא נפרע ממנה אינו משמט ודוקא בייחד הא אם לא ייחד אינו משמט ולא דמי למלוה על המשכון דהבטחון של המלוה על המשכון ולא קרינן ביה לא יגוש וכן אם יחד לו הקרקע:
הַמְּשַׁעְבֵּד שָׂדֶה לְאִשְׁתּוֹ וְהָלַךְ וּמְכָרָהּ אִם רָצָה לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ גּוֹבָה מִשְּׁאָר נְכָסִים גּוֹבָה. אָמַר רִבִּי הִילָא הוֹרֵי רִבִּי לָֽעְזָר כָּהֵן תַּנַּייָא. חֲבֵירַייָא בְּעַייָן לֹא תִגְבֶּה אֶלָּא מִנְּכָסִים מְשׁוּעֲבָּדִין. אָמַר לוֹן רִבִּי יוֹסֵי בְּנֵי חוֹרִין לְפָנֶיהָ וְאַתְּ אָֽמְרָת מְשׁוּעֲבָּדִין. מַתְנִיתָא בְּשֶׁלֹּא אָמַר לָהּ לֹא יְהֵא לָךְ פֵּירָעוֹן אֶלָּא מִזֶּה. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ לֹא יְהֵא לָךְ פֵּירָעוֹן אֶלָּא מִזֶּה אֵינָהּ גּוֹבָה אֶלָּא מִמֶּנָּה.
Pnei Moshe (non traduit)
מתני'. הך ברייתא מיירי דוקא בשלא אמר לה לא יהא לך פרעון אלא מזו אבל אם אמר לה וכו' אינה גובה אלא ממנה דהואיל ועשאה אפותיקי מפורש אינה גובה משאר נכסים ומוציאה השדה מיד הלוקח ואינו יכול לסלקה בדמים:
המשעבד שדה לאשתו. בכתובתה ואח''כ מכרה אם רצתה לגבות משאר נכסים של הבעל גובה:
תברייא בעיין על זה ואמאי. ולא תגבה אלא מנכסים משועבדים שהרי כתב לה אפותיקי על שדה זו:
אמר לון ר' יוסי. וכי סלקא אדעתין הכי. הרי יש כאן בני חורין לפניה ואת אמרת משועבדין תגבה בתמיה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source